כמה מילים על גמילה מסוכר.

כמה מילים על הביטוי “גמילה מסוכר”.

הביטוי  “גמילה מסוכר” או “גמילה ממתוק” נמצא בשימוש של קבוצות הרזיה ושיטות הרזיה שונות

כהבטחה לגרום להפסקת ההתמכרות למתוק. זה מושך אנשים שרוצים להאמין שאפשר להיגמל ממתוק.

האנשים שנמצאים במסגרות והשיטות האלה אכן יכולים להפסיק לאכול מתוק ולרדת במשקל, אך בשלב זה או אחר חוזרים למתוק ועולים בחזרה. אני רואה את זה הרבה במטופלים שבאים אלי בייאוש ובעצב לקליניקה אחרי שהשתתפו במסגרות האלה, כדי בכל זאת לרדת במשקל.

למה זה קורה?

פשוט מאוד, משום שאי אפשר להיגמל מסוכר. נקודה.

כל מי שמאמין באפשרות של גמילה מסוכר – טועה.

למה?

משום שהאהבה לסוכר זו תכונה מולדת. קולטנים לסוכר נמצאים על הלשון של התינוק שרק נולד, וכיום

חושבים שאפילו העוברים מזהים טעם מתוק.

למה זה?

משום שבטבע, טעםמתוק מסמן צמחים/פירות כלא רעילים, ומתיקות היא סוג של ביטוח לאי‑רעילות, כך שהתכונה היעילה הזאת עברה מאדם הקדמון אלינו, כדי שתציל אותנו מאכילת צמחים רעילים. ברגע שתינוק טועם מתוק, סביר להניח שיאהב את הטעם, וידרוש אותו שוב.

כמעט ואין אנשים שממש לא אוהבים מתוק.

במידה זו או אחרת כולם נמשכיםלמתוק ‑ יש כאלה שלא משנה מה, העיקר שיהיה מתוק, ויש כאלה שמעדיפים

סוגים מסוימים של מתוק. לא במקרה קיימים ההרגלים והמסורת לסיים ארוחה במשהו מתוק.

בנושא זה יש לי שיחות מעניינות עם המטופלים שלי.

לדוגמה: “אני לא נמשך למתוק, רק שוקולד מריר אני אוהב”. או “אני לא משתמש בסוכר, ושותה את

התה רק עם דבש”, או מי שמצהיר על עצמו שהוא לא אוהב מתוק, אבל מתברר שכשיש עוגה במקרר, היא נעלמת מהר מאוד, לא בגלל הילדים או אורחים יש גם האוכלים הרבה פירות, במחשבה שהם בריאות נטו. כנראה

שלא למותר לציין שכל אלה מכילים סוכר, ושלא רק סוכר לבן מזיק, אלא גם סוכר חום, דבש, סילאן, אגבה, ואפילו סוכר פירות ‑ פרוקטוזה ‑ שלמרות התדמית הבריאותית, הוא הפוגעני מכולם, מעלה טריגליצרידים בדם וגורם

לכבד שומני (כאן תוכלו לקרוא על טיפול בכבד שומני). במקום לאכול פירות, כדאי לאכול ירקות, שמכילים את אותם מרכיבים בריאותיים, אבל בלי סוכר.

התכונה המולדת הזאת ‑‑ לקבל מתוק כלא רעיל — שנשארה לנו מהאדם הקדמון ‑‑ גורמת לכך שאי אפשר באמת להיגמל ממתוק. אפשר למצוא דרכים שיפחיתו את החשק למתוק, ויאפשרו לצרוך פחות מתוק. בנוסף לתכונה ההישרדותית המולדת, יש עוד סיבות פיזיולוגיות לאהבה למתוק: הוא מעלה את רמת הסרוטונין ומשפר את מצב הרוח.

יש מה לעשות?

כן, אבל בלי להבטיח גמילה.

אחת הדרכים לצרוך פחות מתוק היא להפוך את המתוק לפחות זמין. לא לקנות ולא להכניס הביתה מתוקים, גם

לא לכאורה עבור האורחים והילדים, כשאתם בעצם מחסלים את ה”שאריות”.

אם בכל זאת רוצים משהו מתוק, לצאת מהבית, לקנות אותו ולאכול אותו בחוץ, בבית קפה למשל. כך גם בעבודה, לא לשים על השולחן או במטבחון דברים שאתם לא מסוגלים לעמוד בפניהם. כשאין לכם בהישג יד את אותם הדברים הטעימים והמדהימים ‑‑ או סתם ופלים או שוקולד ‑‑ שכל כך בא לכם עליהם – יותר קל להמשיך בלי.

מתוק הוא פיתוי של 100%, בדומה לסקס לחלק מאנשים, במיוחד חלק מהגברים. ברור ששום אישה לא תכניס הביתה עוזרת צעירה ויפה, כדי למנוע פיתוי מתמיד שלא ברור האם הבעל יעמוד בו. אותו הדבר עם הממתקים.

דרך אחרת שמאוד מצליחה – לבנות דיאטה שמורידה במידת מה את הצורך במתוק, כמו דיאטת הלחם, שעשירה בפחמימות מורכבות מחולקות על פני היום. היא עושה את זה בצורה פיזיולוגית והתנהגותית. פיזיולוגית – מעלה את רמת הסרוטונין (הורמון האושר שמופרש במוח) ומורידה את רמת הגרלין (הורמון הרעב שמופרש בקיבה). והתנהגותית – מאפשרת לאכול אוכל אהוב, טעים וקל לביצוע. היא מורידה את תחושת הרעב בצורה ניכרת, וכששבעים הדרישה למתוק פוחתת. אבל זה לא גורמת לגמילה ממתוק.

אף דיאטה לא גורמת לגמילה ממתוק. ברגע שמבינים את זה, ולא מתייחסים לדרישה למתוק

כאל חולשה, אפשר לוותר על הציפיות הלא ריאליות, האכזבות יהיו קטנות יותר, והחריגות יסתכמו ב 2 קוביות שוקולד, או גביע גלידה, או בפרוסה שבועית של עוגה בבית קפה, אבל לא באכילה בלתי נשלטת של המתוקים

ועלייה במשקל.

יש לכם שאלות? אתם רוצים לשפר את בריאותכם, לרדת במשקל התקשרו לטלפון  052-4266934  או צרו איתנו קשר עכשיו בטופס באתר.